המאמר עוסק ב"מדיקליזציה" של האימהות: התהליך בו ההיריון, הלידה והטיפול בילדים נעשו מושא להסדרה 'מדעית' של הממסד הרפואי. המאמר סוקר את מאפייניו של התהליך ואת השלכותיו על נשים באופן כללי, התפתחותה של רשת התחנות לאם ולילד בארץ ישראל ובייחוד את הרשת שייסדה 'הסתדרות רפואית הדסה', ואת הבניית 'טיפוסי האימהות' בשיח הרפואי. כותבת המאמר טוענת כי בקרב האימהות המזרחיות במיוחד היה התהליך כרוך לא רק בהנחלת דגמים של התנהגות וטיפול בילדים, אלא גם בניסיון לעצב מחדש את אופיין של הנשים וכן את מבנה היחסים בתוך הקהילה. באמצעות ניתוח הן של השיח הרפואי על הטיפול בילדים והן של האינטראקציה בין האחיות לאימהות – על היחסים בין שני ממדים אלה של המדיקליזציה – הכותבת מציגה שתי טענות מרכזיות. הטענה הראשונה היא כי רופאים ואחיות תפסו את האימהות, וכך פירשו את התנהגותן, דרך שיח שהבחין בין שני 'טיפוסים': 'האם המפריזה' ו'האם המזניחה'; טיפוסים אלה התייחסו לנשים אירופיות מהמעמד הבינוני ולנשים מזרחיות, בהתאמה. הטענה השנייה היא כי אימהות מזרחיות לא הפנימו את הרפרטואר המדעי בכללותו, אלא אימצו דגמי התנהגות באופן סלקטיבי, בשמרן על אחדים מהדפוסים ה'מסורתיים' (אשר מאוחר יותר נעשו חלק מהרפרטואר ה'מודרני' עצמו בכללם). יתרה מזאת, האחות לא תפסה את מקומם של מקורות הסמכות המסורתיים, והיחסים בינה ובין האם לא החליפו את יחסי השיתוף בין החברות והשכנות בגידול הילדים; פעולתה של האחות השתלבה אפוא במבנה היחסים הקיים ולפעמים אף הסתמכה עליו. המאמר לקוח מתוך קובץ המאמרים השישי בסדרת הנושא של כתב העת עיונים בתקומת ישראל.